פסק-דין בתיק ת"א 33968-05-10

שוכר דירה (הנתבע) גרם ברשלנותו לשריפה בדירה ששכר, אשר הסבה נזקים לדירה ולתכולתה. החברה המבטחת את הדירה (התובעת) שילמה לבעל הדירה (המשכיר המבוטח) תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה, כך שהוא פוצה בגין הנזקים שנגרמו. בתביעה הנדונה מבקשת המבטחת (התובעת) לתבוע את השוכר (הנתבע), מכוח זכות תחלוף אשר לטענתה, קמה לה לאחר ששילמה למבוטח (המשכיר) את תגמולי הביטוח.

השאלה הטעונה הכרעה היא, אם בהנחה שכל הנטען בכתב התביעה נכון, אכן קמה לתובעת (מבטחת הדירה המושכרת) זכות תחלוף נגד הנתבע (השוכר). אם התשובה לכך שלילית, אזי דינה של התביעה להימחק על הסף בהיעדר עילת תביעה.

ההודעה לצד שלישי הוגשה על-ידי השוכר (הנתבע) נגד חברת הביטוח המבטחת את הבניין שבו מצויה הדירה. לטענת הצד השלישי, יש למחוק את ההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדה, בשל היעדר יריבות בינה לבין הנתבע, מאחר שלטענתה, פוליסת הביטוח לבניין אינה מכסה נזקים שנגרמו לתכולת הדירות.

א.         העובדות הצריכות לעניין והרקע הדיוני לדיון בשאלות הנדונות

2.         שתי השאלות הטעונות הכרעה, עניינן בשאלה אם ישנה עילת תביעה. כך בעניין התביעה העיקרית, שאותה הגישה התובעת (להלן גם - המבטחת) נגד הנתבע (להלן גם - השוכר). כך גם בעניין ההודעה לצד שלישי שהגיש הנתבע (השוכר) נגד החברה המבטחת את הבניין (הצד השלישי).

בחינת השאלה אם יש למחוק תביעה מהטעם ש"אין הכתב מראה עילת תביעה" (תקנה 100(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), נעשית על יסוד ההנחה, שאפילו יוכיח התובע את כל עובדות כתב התביעה, לא יהיה זכאי לסעד שאותו הוא תובע. כך גם לא יוכל התובע לזכות בסעד הנתבע, אפילו תינתן לו אפשרות לתקן את כתב התביעה (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), בעמ' 172-170 (להלן - גורן)). לפיכך, לצורך הדיון בשאלה אם כתב התביעה מראה עילת תביעה, יש לצאת מתוך הנחה שאין מחלוקת ביחס לעובדות הנטענות בו, וכי אלו לכאורה, הוכחו. כך גם ביחס לבחינת השאלה אם ההודעה לצד שלישי מראה עילת תביעה.

3.         הנתבע שכר דירה בירושלים (יוער שעל-פי חוזה השכירות, שכר רק חדר אחד מתוך שלושה). במהלך תקופת השכירות, ביום 7.12.2007, פרצה שריפה בדירה, שנגרמה מהתחממות שמיכה חשמלית שהנתבע השאיר בעודה מופעלת, ומהתלקחותה. כתוצאה מכך נגרם נזק לדירה ולתכולתה.

התובעת, שביטחה את הדירה בין השאר גם מפני נזקי שריפה, במסגרת פוליסת ביטוח הנקראת "הבית שלי" (פוליסה לביטוח דירה ותכולה, שתכונה להלן - הפוליסה), שילמה למשכיר-המבוטח (להלן - המשכיר, המבוטח או בעל הדירה, לפי העניין) את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה, ובכך הוא פוצה בגין נזקי השריפה. בתביעה הנדונה, עותרת התובעת לחייב את השוכר לשלם לה את סכום התגמולים ששילמה למשכיר, מכוח זכות התחלוף שלטענתה, קמה לה כלפי המזיק הרשלן, עם תשלום תגמולי הביטוח.

בהודעה לצד שלישי טען השוכר (הנתבע), שנזקי אירוע השריפה, ככל שהם מתייחסים לנזקים שנגרמו לדירה להבדיל מנזקי תכולתה, מכוסים גם באמצעות פוליסת ביטוח "עד הגג", שעל-פיה מבטחת הצד השלישי את הבניין כולו, לרבות את כל הדירות שבו (להלן - פוליסת הבניין). התשלום עבור פוליסה זו נגבה מתשלומי הדיירים לוועד הבית, שאותם אין מחלוקת, ששילם במלואם.

4.         בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 18.9.2011 העליתי את השאלה אם אמנם בנסיבות הנדונות, יכולה התובעת לתבוע את השוכר-המזיק בתביעת תחלוף, והאם אין הפוליסה מכסה את הנזקים שנגרמו בדירה, אפילו לא נגרמו על-ידי המשכיר, שהוא המבוטח, אלא על-ידי שוכר הדירה.

מאחר ששאלה זו עניינה בשאלה אם כתב התביעה מראה עילת תביעה, יכולה שאלה זו לעלות גם על-ידי בית המשפט, ביוזמתו (ראו: גורן, בעמ' 171).

בא-כוחה של התובעת ביקש שהות לבדוק בשנית את עמדת התובעת, אם היא עומדת על התביעה. לפיכך נקבע בהסכמת הצדדים, שהתובעת תודיע את עמדתה, ואם תודיע שהיא עומדת על התביעה, כי אז תגיש הנמקה לעמדתה, וייקבעו מועדים לקבלת תגובות הצדדים.

עמדת התובעת ונימוקיה הוגשו ביום 22.9.2011 ותגובת הצד השלישי הוגשה ביום 30.11.2011. בהחלטה מיום 4.12.2011 נקבע שהתובעת רשאית להשיב לתגובת הצד השלישי ותשובתה אמנם הוגשה ביום 8.12.2011. כן נקבע, שהנתבע, שטרם הגיב, רשאי אף הוא להשיב לתשובה זו.

ביום 12.12.2011 הגיש הנתבע ארכה להגשת תגובתו, מהנימוק שתגובת הצד השלישי לא הומצאה לו. בהחלטה מאותו יום (12.12.2011) ניתנה לנתבע ארכה להגשת תגובתו, וזו אכן הוגשה ביום 28.12.2011. הגם שלכאורה, היה מקום לאפשר לתובעת ולצד השלישי להשיב לתגובת הנתבע, לא ראיתי צורך לעשות כן מהטעמים אלו: בתגובת הנתבע לטענות התובעת, אימץ הוא את האמור בתגובת הצד השלישי, שעליה כאמור, התובעת כבר השיבה. באשר לתגובתו לטענות הצד השלישי, לאור המסקנה שאליה הגעתי, לא ראיתי צורך בתשובת הצד השלישי.

ב.         טענות הצדדים

(1)      טענות הצדדים בעניין התביעה העיקרית: זכות תחלוף כשהמזיק שוכר של הניזוק-המבוטח

5.         טענות התובעת נסמכות בעיקרן על הוראת סעיף 62 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שבו נקבעה זכות התחלוף, וכן על ההוראה המקבילה בפוליסה שלשונה זהה להוראת סעיף 62. על-פי הוראה זו, אם הייתה למבוטח זכות פיצוי או שיפוי כלפי צד שלישי, עוברת זכות זו למבטח, מששילם למוטב את תגמולי הביטוח. לטענת התובעת, החריגים הקבועים ביחס לזכות התחלוף בסעיף קטן (ד), אינם מתקיימים ביחס לנתבע-השוכר, בהיותם מתייחסים רק למצב שבו מקרה הביטוח נגרם על-ידי בן משפחה או שהתקיים יחס של מעביד ועובד בין מי שגרם למקרה הביטוח לבין המבוטח. בעניין זה ביקשה להסתמך על פסק-דינו של כבוד השופט ש' שטיין בת"א (שלום, בית-שמש) 1172/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלטמן אסתר ואח' (2008) (להלן - אלטמן ) ועל פסק-דינה של כבוד השופטת ש' דותן בע"א (מחוזי, ת"א) 2372/03 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2005) (להלן - סהר נ' הפניקס ).

כך גם ביקשה התובעת לסמוך על פסק הדין בע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, פ"ד נו(2) 550 (2002) (להלן - נרות ירושלים ), שאליו נידרש בהרחבה בהמשך הדברים.

לטענת התובעת, מתוכנו של הסכם השכירות שנכרת בין המשכיר לבין השוכר (הנתבע) עולה, שהמשכיר-המבוטח לא התכוון לכלול את השוכר בתור מוטב או בתור מבוטח על-פי הפוליסה. לפיכך לטענתה, השוכר אינו יכול לבוא בכלל החריגים שנקבעו בסעיף 62(ד), אשר לטענתה, רק ביחס אליהם לא קמה לתובעת זכות התחלוף. בעניין זה טענה, כי ניתן ללמוד על כך גם מההוראה בהסכם השכירות, שלפיה התחייב השוכר להשתמש במושכר באופן זהיר, וכי יהיה אחראי לכל נזק שייגרם למושכר לציודו ולאביזריו. השוכר גם לא השתתף בתשלומי דמי הביטוח ששילם המשכיר וממילא שאין לומר שגם השוכר היה מבוטח.